"אני צריך מקום שאני יכול לדבר בו. כמעט כל התקשורת מגויסת למסע נגדי. אני יכול לגמור משפט בערוץ 20. שם לא נותנים לך" (נתניהו בראיון לערוץ 20, יולי 2017)
בנימין נתניהו לא אוהב להתראיין לתקשורת הישראלית. מאז שיצא לבליץ תקשורתי בשלהי בחירות 2015, על רקע מה שהיה נראה כאובדן אפשרי של השלטון למחנה הציוני, נתניהו עומד בסירובו להתייצב למול שאלות עיתונאים – למעט התקשורת הזרה, ערוץ 20 ועודד מנשה (בראיון לצד אשתו שרה. מנשה הסביר: "הם רצו לבוא למקום נעים וחמים, שלא יתקפו אותם"). הציבור והעיתונות מפסידים, אבל הזוכה הגדול הוא ערוץ 20 שנחשב לערוץ הבית של נתניהו – בין השאר בזכות הכתב המדיני שמעון ריקלין, מאוהדיו המוצהרים של ראש הממשלה. את הראיון עם נתניהו ביולי 2017 סיים המראיין אלירן טל בהתנצלות על כך שלא הביא פרחים. אפשר להבין למה נתניהו חוזר לשם.

"אני אומר לך, ואתה יכול לתפוס אותי במילה: אם אני שר הביטחון, אני נותן לאדון הנייה 48 שעות – או שאתה מחזיר את הגופות (של חיילי צה"ל שנחטפו במהלך 'צוק איתן') והאזרחים (אברה מנגיסטו והישאם א-סייד), או שאתה מת" (אביגדור ליברמן)
אנחנו לא אומרים שצריך לחסל את מנהיג החמאס איסמעיל הנייה – חיסול ממוקד הוא צעד שהשלכותיו שנויות במחלוקת – אבל אביגדור ליברמן דווקא כן אמר את זה. הוא אמר את זה באפריל 2016, במהלך אירוע "שבתרבות" בבאר שבע. חודש לאחר מכן בנימין נתניהו העמיד את המילה של ליברמן למבחן – הוא מינה אותו לשר ביטחון.
מאז עברו הרבה יותר מ-48 שעות בקריה, ולא רק שאיסמעיל הנייה נותר בחיים – הוא אף קודם לתפקיד ראש הלשכה המדינית של חמאס. ליברמן, מצידו, כבר שובר אחורה: במרץ 2017 אמר "דברו איתי בתום התקופה שלי כשר הביטחון"; ביוני 2017 הודה שזו הייתה "הבטחה ללא כיסוי"; ובמאי האחרון כבר אמר שהתכוון לאיסמעיל הנייה "כמשל". בקיצור, מילה זו לא בדיוק מילה.

"בחלוף עשור ניתן לקבוע שמטרת העל הושגה והושג שקט. חיזבאללה הורתע כמו שאף ארגון טרור לא הורתע באזור. הדיון הציבורי-תקשורתי מנסה להעביר את המסר של אי-הצלחה חרף המציאות בשטח" (דני חלוץ בכנס לציון עשור למלחמת לבנון השנייה, יולי 2016)
מלחמת לבנון השנייה לא נתפסת בישראל כהצלחה צבאית ומדינית. הציבור הישראלי ראה בה כישלון, ראש הממשלה אהוד אולמרט נדחק להקמת ועדת וינוגרד שמצידה ביקרה אותו ואת שר הביטחון עמיר פרץ בחריפות, הרמטכ"ל דני חלוץ התפטר, ומפקדים בכירים כמו אודי אדם וגל הירש סיימו את תפקידיהם.
אבל עם נתון אחד קשה להתווכח: על פי צה"ל, מאז המלחמה לא ירה חיזבאללה על ישראל. זה לא אומר שחיזבאללה שוקט על השמרים; על פי דיווחי המודיעין הוא ממשיך להתעצם ולאגור נשק. במקביל, הוא עסוק רובו ככולו במעורבותו במלחמת האזרחים בסוריה ובפוליטיקה הלבנונית. הוא גם ביצע ניסיונות פיגוע נגד חיילי צה"ל, כמו המארב בהר דב ב-2015 והפיגוע המשולב באותו אזור ב-2016. אבל מאז תום המלחמה חיזבאללה לא ירה רקטה לשטח ישראל (אירועי ירי בודדים שהתרחשו מאז מיוחסים לארגונים אחרים). מספר שיא של למעלה מ-250 רקטות נורו ב-13 באוגוסט 2006 – ומאז, ככל הידוע, נצר חיזבאללה את המשגרים.
חיזבאללה, אגב, הבטיח גם לנקום ב-2008 (ומאז – שוב ושוב) את מותו של עימאד מורנייה, שכונה "רמטכ"ל חיזבאללה". חרף ניסיונותיו לאורך השנים – גם זה עדיין לא קרה.

"העקרונות הדמוקרטיים בישראל אינם כה מובטחים" (גרשום שוקן, "זמנים")
עוד ועוד נבואות הזעם של השמאל על סופה של הדמוקרטיה הישראלית בחודשים האחרונים, בצל שלטון נתניהו המתמשך ועתיר החקיקה השנויה במחלוקת. אבל זעקות השבר לא נולדו אתמול. סיור קצר בארכיוני העיתונות העברית מגלה שהן ליוו את המדינה כמעט מרגע שנולדה.
עורך ומו"ל "הארץ" גרשום שוקן, למשל, טען ב-1955 ביומון "זמנים" של המפלגה הפרוגרסיבית שהדמוקרטיה בסכנה משום שמנהיגים כמו בן גוריון נוטים "לתת אמון רב מדי בכישרונותיהם וכך עלולים להמיט אסון על העם". ב-1958 נכתב ב"הארץ" על "סימנים מדאיגים" של סכנה לדמוקרטיה הנשקפת ממפא"י. ח"כ יגאל אלון מאחדות העבודה התריע ב-1959 מעל דפי "על המשמר" שעסקת נשק עם גרמניה היא "סכנה לדמוקרטיה הישראלית". שנתיים מאוחר יותר הוא כתב בביטאון המפלגתי "למרחב" מאמר שכותרתו "דימוקרטיה במדרון" (כך במקור). חבר הכנסת ישראל בר יהודה מאחדות העבודה השתתף ב-1960 בפאנל בו טען שקיימת סכנה לדמוקרטיה מצד "אנשים הרואים עצמם קרויים-מגבוה להציל את המדינה" (באופן הולם, יריבו בעימות היה משה דיין שטען שאין סכנה כזו). וכך זה ממשיך לאורך הדורות.
אז האם הדמוקרטיה הישראלית בסכנה? יכול להיות. אבל גם אם כן, נראה שאין בזה חדש.

"אנחנו צריכים פעולה שתסיר את האיום. יש רק פעולה אחת שתעשה את זה, וזה למוטט את שלטון חמאס בעזה" (בנימין נתניהו)
בפברואר 2009 סייר בנימין נתניהו באשקלון. זה היה כמה שבועות לאחר סיומו של מבצע "עופרת יצוקה", כמה שעות לאחר שהעיר ספגה עוד גראד – וגם כמה ימים לפני הבחירות לכנסת ה-18 אליהן התכונן יו"ר האופוזיציה. במסר יומי ששיגר ליוטיוב הוא היה תקיף: "התרעתי מפני חמאסטאן, התרעתי מפני זה שיעופו טילים מעזה לאשקלון. ציפי לבני וקדימה לא ראו את הסכנה, וכשהיא כבר התעוררה הם גילו חולשה מולה. הם הבליגו, הם עשו תהאדיה, הם נתנו לחמאס להתחמש עם עוד ועוד טילים. ולבסוף, כשכבר יצאו לפעולה, הם עצרו את צה"ל לפני השלמת המלאכה". נתניהו – אז, כאמור, עדיין באופוזיציה – הבטיח שאצלו זה יהיה אחרת: "אנחנו לא נעצור את צה"ל. אנחנו נמוטט את שלטון הטרור של חמאס. אנחנו נחזיר את הביטחון לתושבי ישראל".
חודש מאוחר יותר החל נתניהו את הקדנציה השנייה שלו כראש ממשלת ישראל – תפקיד בו הוא מחזיק עד היום, במשך כעשור שבמהלכו עמד שוב ושוב מול טרור החמאס מעזה. בחודש שעבר הוא דן בחשאי, באמצעות מצרים, על הסדרה מול השלטון שפעם הבטיח למוטט. דברים שרואים משם.

"העבודות התחילו והשמים לא נפלו. זה יום היסטורי" (שר התחבורה ישראל כ"ץ ביום פתיחת העבודות) 90 שנה עברו מאז הפעם הראשונה שבה עלתה האפשרות להקמת רכבת קלה בתל אביב. ב-1936 נתן אלתרמן כתב שיר על הרכבת התחתית שחמקה. בעשורים הבאים נפלו תכניות שונות שקידמו דוד בן גוריון, שמעון פרס וגולדה מאיר. בשנות ה-90 נגנז הפרויקט של רוני מילוא. ב-1997 הוקמה החברה הממשלתית נת"ע על מנת לטפל בהקמת הרכבת. 18 שנים מאוחר יותר היא החלה בחפירות.
המערכת להסעת המונים במטרופולין תל אביב, בשמה הרשמי, צפויה לכלול ארבעה קווים ולהיפתח בהדרגה מאוקטובר 2021 ועד 2028. במילים אחרות: נוסעים יקרים, סליחה על ההמתנה ותודה על הסבלנות.

"העם רוצה להפיל את המשטר" (כתובת גרפיטי בדרעא, מרץ 2011) ב-6 במרץ 2011, על רקע מחאת האביב הערבי מחוץ והמתח הפנימי מבית, נעצרו בעיר הסורית דרעא 15 נערים בגילי 10-15 שריססו על קירות העיר כתובת גרפיטי אותה ראו בטלוויזיה בהפגנות במצרים ובטוניס. הם נתפסו על ידי אנשי המשטרה החשאית, נחקרו ועברו עינויים שכללו בין השאר מכות, שריפה ועקירת ציפורניים. ריבאל אסד, בן דודו של הנשיא בשאר אסד, פרסם באותו יום מאמר דעה ב"אל ג'זירה" ובו כתב שסוריה תהיה אבן הדומינו הבאה בשרשרת המשטרים הנופלים במדינות ערב.
בימים שלאחר מכן פרץ במדינה גל של מחאות, הפגנות ושביתות רעב, שהתפוצץ על ראשו של המשטר ב"יום הזעם", ב-15 במרץ, בדמות מאות הפגנות בדמשק, בחלב ובערים נוספות. כוחות אסד הגיבו באלימות, אך נאלצו להתמודד במקביל עם עריקה של עשרות אלפי חיילים ועם התארגנותם מחדש במסגרות מיליציות מורדים. מאז ועד היום נלחמים סורים זה בזה. יותר מחצי מיליון סורים נהרגו במהלך המלחמה (כ-85 אחוזים מהם - אזרחים), בין 7.5 ל-13 מיליון איבדו את בתיהם, ומעל חמישה וחצי מיליון פליטים נמלטו מהמדינה. בשנתה השמינית, נדמה שהמלחמה עומדת להגיע אל סופה, עם הקרב על אידליב – מעוז המורדים האחרון.
ריבאל אסד צדק כשאמר שסוריה תהיה מוקד הקרבות הבא של האביב הערבי – אבל טעה כשחשב שמשטר אסד יפול כמו עוד אבן דומינו בשרשרת.

"אודיעהו כי האסון הנורא לא פגע בנפשותינו. רק הבית אשר ישבנו בו התמוטט, והעירייה צוותה לצאת מדירתו במשך עשרים וארבע שעות, מפני הסכנה" (ש"י עגנון, איגרת לשלמה זלמן שוקן)
מיקומה של ארץ ישראל על השבר הסורי-אפריקני (אזור מגע בין שני לוחות טקטוניים) הופך אותה לאזור מועד לפורענות. לא פעם רעדה בה האדמה, והאסונות גבו את חייהם של עשרות אלפי בני אדם. ב-1068 חרבה העיר רמלה ברעידת אדמה, ב-1837 – צפת.
רעידת האדמה ההרסנית האחרונה התרחשה בצהרי ה-11 ביולי 1927. מוקד הרעש היה בצפון ים המלח, ועוצמתו – 6.25 בסולם ריכטר. הנזק היה עצום: הקירות במסגד אל אקצא נפלו, גשר אלנבי קרס, מפולות סלעים חסמו את זרימת הירדן. בתים נהרסו ביריחו, בשכם, ברמלה ובטבריה. כ-500 בני אדם נהרגו, כ-700 נפצעו, מאות איבדו את בתיהם.
מאז – למעלה מ-90 שנה – לא התרחשה רעידת אדמה מסוכנת בישראל (למעשה, לא נרשמה רעידה בעוצמה גבוהה מ-6 בסולם ריכטר). אבל הערכות מדענים כי רעידות כאלו חוזרות מדי 80 שנה, לצד עשרות רעידות האדמה שהורגשו ביולי האחרון, רומזות כי הקאמבק המסוכן עלול להיות קרוב.

"תל אביב העיר כוסתה הערב בשכבת-שלג עבה, כאשר בשעה 9 החלו יורדים פתותי-שלג עבים ומכסים הכול. המאורע, שזמן רב לא קרה דומהו בעיר, גרם להתרוממות-רוח, רבים יצאו לרחובות והחלו במלחמת כדורי-שלג. אמהות העירו ילדים משנתם, כדי שיחזו זו הפעם הראשונה במחזה הנדיר" (דיווח ב"על המשמר", 6 בפברואר 1950)
בפברואר 1950 הכתה בישראל סופת השלג העוצמתית ביותר שהתחוללה בה מאז החלו במדידות מטאורולוגיות (ב-1870). מה שהיה מחזה חריג אבל לא נדיר בירושלים ובצפון, התקבל בתל אביב – שבה הצטבר השלג לכדי 10 סנטימטרים – בתדהמה. ב"דבר" סופר כי "בכיכר צינה דיזינגוף רקדו ילדים מסביב לגולם האיש וסמוך למקום מעדו אנשים על המדרכות החלקלקות". עיתון "חרות" דיווח על קרבות שלג עזים כל כך עד שהמשטרה נאלצה להתערב ולפזר את הנערים שעלו על גגות אלנבי ויידו כדורים בתושבים, ושאנשים נמנעו מלחצות את הרצל-לוינסקי עליו השתלטה "המפקדה הסלוניקאית" ("הסבלים והעולים המרובים מעולי סלוניקי צרו על הסביבה וכל עובר ושב זכה למנת שלג הגונה. עוברים ושבים נמנעו לעבור ב'שטח המסוכן'"). מי שפחות נהנו מהשלג בעיר היו נהגי האוטובוסים של דן, אשר שמשות רכביהם נופצו בכדורים; העצים שקרסו ברחובות; והקוף בגן החיות, שעל פי הדיווח ב"ידיעות אחרונות" היה "מלא רוגז וחרון עד שגירש את 'אשתו' מהכלוב".
החזאי נחום מליק אמר ב-2011 ל"וואלה!" כי "בעיקרון, מרגע שזה קרה פעם אחת, זה יכול לקרות גם פעם נוספת, אך הסיכוי הוא כמובן נמוך. אנחנו עדים לאירועי מזג אוויר קיצוניים בכל מיני מקומות בכדור הארץ. כך שתיאורטית, זה יכול לקרות".

"בעקבות הרמה הגבוהה שהצגתי בכל המשחקים קיבלתי הצעות מסוכנים לגבי כמה קבוצות, המשמעותית ביותר מאינטר מילאנו הגדולה. זה נפל כשבאתי לארץ ואמרתי להורים שאני רוצה לשחק באיטליה. הם אמרו ש"יותר טוב שתהיה חבר בדן מאשר שתשחק באיטליה'" (יצחק ויסוקר, "הארץ", 2014)
ב-14 בדצמבר 1969 העפילה נבחרת ישראל – בפעם הראשונה והאחרונה בתולדותיה – לגביע העולם בכדורגל. זה קרה כשעדיין שיחקנו בבית האסייתי (צפון קוריאה, אגב, פרשה כיוון שסירבה לשחק מולנו), וכשבטורניר שיחקו רק 16 נבחרות (לעומת 32 היום).
הטורניר נערך במקסיקו ביוני 1970, והנבחרת שובצה לבית קשה עם שבדיה ועם שתי אלופות עולם לשעבר – אורוגוואי ואיטליה (אלופת אירופה). ישראל פתחה את המשחקים בהפסד 2:0 לאורוגוואי (שסיימה את הטורניר במקום הרביעי) וסיימה אותם בתיקו מאופס ומרשים מול איטליה (שהגיעה עד הגמר). אבל המשחק שנכנס להיסטוריה היה בתווך, מול שבדיה – המשחק שבו כבש מרדכי שפיגלר את השער היחיד של ישראל במונדיאל אי פעם.
לאליפות אירופה, אגב, ישראל לא העפילה מעולם.

"יגידו מה שיגידו, אני נכנסתי להיסטוריה של מדינת ישראל" (מיכאל קלגנוב בראיון ל"מעריב", יולי 2008)
מאז צמד המדליות ההיסטורי ב-1992 התרגלה מדינת ישראל לקבל מספורטאיה מדליה כמעט בכל אולימפיאדה. בשני העשורים האחרונים, רק לונדון השאירה אותנו עם צוואר חשוף. ירדן ג'רבי ואורי ששון העלו באולימפיאדת ריו את מאזננו לתשע מדליות (אחת מזהב ואחת מכסף). החדשות הפחות-מעודדות: מתוך תשע מדליות – רק אחת לא הושגה בענפי הג'ודו והשיט.
גם הפעם היחידה שספורטאי ישראלי שאינו ג'ודוקא או גולש רוח זכה במדליה אולימפית כמעט ולא התרחשה. זה קרה ביומה האחרון של אולימפיאדת סידני, לאחר 16 ימים של אכזבות במשלחת הישראלית, חלקן שוברות לב ממש: שני קדמי וענת פבריקנט סיימו במקום הרביעי במפרשיות 470, יורי בסייבצ'יק רביעי בהיאבקות, קונסטנטין מטוסביץ' חמישי בקפיצה לגובה ואריק זאבי חמישי בג'ודו.
הקיאקיסט מיכאל קלגנוב לא היה רחוק מלסיים כמו חבריו למשלחת. את הגמר הראשון שלו, במקצה ל-1000 מטר, הוא סיים רביעי – עשיריות שנייה מהמדליה. יום למחרת הוא התייצב למקצה של מחצית המרחק. "הרגשתי את הלחץ", סיפר לימים ל"וואלה!", "כולם הסתכלו עלי, הייתי היחיד שנשארתי, היחיד שיכל להביא מדליה אולימפית למדינה". קלגנוב הוביל בפתיחת התחרות, ואז הידרדר למקום הרביעי וראה איך הוא שוב עומד לאבד את המדליה. ברגע האחרון הוא הצליח לחצות שלישי את קו הסיום ולהציל את ישראל מאולימפיאדה שחונה.
המשך הסיפור של קלגנוב פחות מוצלח: הוא לא הצליח להעפיל לגמר באולימפיאדות ב-2004 וב-2008; נחשד בפרשת השחיתות בישראל ביתנו (התיק נגדו נסגר בשל חוסר עניין לציבור); ועזב לגרמניה ב-2015 לאחר שלא מצא עבודה בישראל. בראיון לנדב צנציפר ב"ידיעות אחרונות" הסביר: "אין לי מה לחפש יותר בארץ. אין לי תעסוקה. בדיעבד עשיתי טעות שהמשכתי להיות ספורטאי. ספורט בארץ זה במקרה הטוב תחביב".

"עם סיום החקירה עמדת משטרת ישראל היא כי נתגבשה תשתית ראייתית מספקת לביסוס החשדות נגד ראש הממשלה לביצוע עבירות של בקשת שוחד, מרמה והפרת אמונים" (הודעת המשטרה)
בפברואר 2018 – יותר משנה לאחר פתיחת החקירות הפליליות המכונות "תיק 1000" ו"תיק 2000" – הודיעה משטרת ישראל כי היא ממליצה להעמיד לדין את ראש הממשלה. על פי החקירות, בנימין נתניהו לקח שוחד בשתי הפרשות ופעל בניגוד לאינטרסים של המדינה. בתיק 1000 מואשם נתניהו בקבלת טובות הנאה בסכום של כמיליון שקלים מארנון מילצ'ן ומג'יימס פאקר; בתיק 2000 הוא מואשם כי ניהל מערכת יחסים של תן וקח עם מו"ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס.
נתניהו הגיב באותו ערב ואמר שלנגד עיניו עומדת רק טובת המדינה. הוא טען שלהמלצות אין מעמד במשטר דמוקרטי, ציין שיותר ממחצית מהן לא מתקבלות על ידי הגורמים המשפטיים, ותקף את המשטרה על "טענות הזויות ומופרכות". וכמובן – הוא הבטיח שהכל יסתיים בלא כלום "כי אין כלום".
היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, עדיין לא החליט האם להגיש כתב אישום נגד נתניהו בהתאם להמלצות. החלטתו לקבל הכרעה בכל תיקי ראש הממשלה ביחד, וההצהרה האחרונה של המשטרה והפרקליטות כי תידרש עוד כחצי שנה של חקירה בתיק 4000, מבטיחה לנתניהו עוד תקופה ארוכה של שקט יחסי – אולי אפילו עד 2020.

"באשר לבעיה הפלסטינית, הבעיה היא הלקיחה בחזרה של פלסטין, שמשמעותה – היעלמות ישראל. עמדתנו היא מה שאמר האימאם המנוח (חומייני): 'ישראל צריכה להיעלם'" (עלי חמינאי)
מאז מינויו למנהיגה העליון של איראן ב-1989 מיתג עצמו עלי חמינאי כאחד מגדולי שונאיה של מדינת ישראל. לאורך השנים הוא כינה את ישראל "כלב מוכה כלבת", "גידול סרטני שיש להסיר מהאזור" ו"יישות גועלית שתיכחד". הוא גם האשים את מי ששיתף פעולה עם ישראל, מארה"ב וצרפת ועד יאסר ערפאת. ב-2014 הוא גם הטיל ספק בקיומה של השואה.
בספר המאמרים "להרתיע את איראן אחרי הסכם הגרעין" שהתפרסם בשנה שעברה מוזכרים דברים של חמינאי מ-1990, בהם ביטא את השקפת עולמו כלפי ישראל – הבעיה הפלסטינית תיפתר כשישראל תיעלם. מאז, כאמור, הוא חזר על כך שוב ושוב. אכבר גנג'י טען ב"בוסטון ריוויו" ב-2013 שחמינאי הבהיר תמיד שהוא רוצה שישראל תיעלם – אבל מעולם לא אמר שאיראן, או כל מדינה מוסלמית אחרת, תיקח בזה חלק. המרכז הירושלמי לציבור ומדינה, לעומת זאת, מזכיר לפחות מקרה אחד שבו חמינאי אמר שמשימתה של הרפובליקה האיסלמית היא מחיקתה של ישראל מהמפה.
ב-10 בספטמבר 2015 אמר חמינאי – בהצהרה שפורסמה לראשונה גם באתר הרשמי שלו ובחשבון הטוויטר – ש"ישראל לא תתקיים בעוד 25 שנים". גם את השעון הזה התחלנו להריץ.

"הנפת גרזן על גזע הציונות" (ח"כ אסתרינה טרטמן מישראל ביתנו על מינוי שר ערבי)
בינואר 2007 החליט יו"ר מפלגת העבודה עמיר פרץ למנות את ראלב מג'אדלה לשר. עם כל הכבוד למג'אדלה, חשיבות ההחלטה הייתה גדולה מהאיש; מג'אדלה היה עתיד להפוך בתוך שבועיים לשר הערבי (והמוסלמי) הראשון בתולדות מדינת ישראל.
המינוי הזה לא עבר בשקט אפילו בבית הפוליטי של מג'אדלה. מפלגת העבודה סערה באותם ימים סביב צירופה של ישראל ביתנו לממשלה, בהסכמת פרץ – ובהתנגדות מג'אדלה. אופיר פינס התפטר מתפקידו כשר, ופרץ החליט להחליפו במג'אדלה, שהסכים לשכוח את התנגדותו העקרונית והייצוגית. מינויו התקבל במרכז המפלגה על חודם של פחות מ-30 קולות. פינס כינה את המהלך "קומבינה של פרץ ומג'אדלה שמהווה שיא חדש של ציניות וזלזול באינטליגנציה של הבוחרים" – אבל ההיסטוריה כבר אמרה את שלה. ב-28 בינואר אישרה הממשלה את מינויו לשר בלי תיק (כעבור חודש מונה לשר המדע, התרבות והספורט). רק אחד התנגד – אביגדור ליברמן.
ב-31 במרץ 2009 הוחלפה ממשלת אולמרט בממשלת נתניהו השנייה, ומג'אדלה סיים את תפקידו. מאז ועד היום לא מונה שר ערבי בישראל.

"עקב הרצון לקיים את החלטת בית המשפט מציעה הממשלה הסדר פשרה. מדובר בהצעה טובה. היא לא פותרת את כל הבעיות, אך יש בכוחה לפתור את בעיית מגרון" (בנימין נתניהו בישיבת ממשלה, ינואר 2012)
באפריל 1999 הוקם המאחז מגרון. ב-2006 הוקמה נגדו עתירה לבג"ץ בטענה שהוא הוקם על אדמות פלסטיניות, וב-2011 הורה בג"ץ למדינה לפנות את המאחז – שגם פרקליטות המדינה הודתה שאיננו חוקי. ביצוע הפינוי נדחה מספר פעמים, עד שניתן התאריך הסופי: 11 בספטמבר 2012. תשעה ימים קודם לכן פונה המאחז. שמונה פעילי ימין (שכלל לא גרו במאחז) נעצרו.
ממשלת נתניהו ביקשה למנוע פינוי שלא ברצון וניסתה לקדם הסדר פשרה מול אנשי מגרון: הקמת יישוב קבע במקום סמוך ומוסדר אליו יעברו התושבים עם סיום הבנייה. התושבים דחו את ההצעה. אף על פי כן, הממשלה החליטה לקדם את בניית יישוב הקבע עבורם. הבנייה אושרה רק באוקטובר 2017. תושבי מגרון עדיין ממתינים.

"אם לא תעשה את זה בקדנציה הראשונה, אולי תעשה מה שצריך בקדנציה השנייה. יותר מזה אתה לא צריך. תעשה את הדברים ולך הביתה" (בנימין נתניהו בתכניתו של דן שילון)
במאי 1995 הופיע בנימין נתניהו בתכנית מיוחדת של "בשידור חי עם דן שילון" לרגל יום העצמאות ה-47. נתניהו – חצי שנה לפני רצח רבין ושנה לפני הבחירות – היה אז יו"ר אופוזיציה אמביציוזי שחלם על ראשות הממשלה. כששאל אותו שילון כמה זמן הוא רוצה להיות ראש ממשלה, ענה נתניהו שתשובתו "חקוקה בסלע": לא יותר משתי קדנציות. "אני אשמח מאוד לאחר התפקיד הזה ללכת ולעשות דברים אחרים", אמר, "ואני מקווה שיעלה בידי".
ב-1996 נבחר נתניהו לראשונה לראש ממשלת ישראל. הוא מכהן היום בקדנציה הרביעית בתפקיד, מחזיק בכהונה הרציפה הארוכה בתולדות המדינה והשנה יעקוף את בן גוריון גם כראש הממשלה בעל הכהונה הארוכה ביותר בכלל.

"הגשתי את התפטרותי בכתב לנשיא המדינה על מנת שאוכל לקבל מחדש את מנדט העם. אני מקווה שמערכת הבחירות הצפויה למדינת ישראל תהיה מהירה, תכליתית, עניינית, נקייה, הוגנת ותביא לתוצאה הנכונה" (אהוד ברק)
ב-17 במאי 1999 עמד אהוד ברק מעל הבמה בכיכר רבין והכריז על "שחר של יום חדש". חודש וחצי מאוחר יותר הוא החל את כהונתו כראש הממשלה העשירי של מדינת ישראל. שנה ו-245 ימים מאוחר יותר הוא סיים אותה כאיש שכיהן במשך הזמן הקצר ביותר בתפקיד – ולפי סקר מומחים שערכנו בשנה שעברה, הוא גם היה ראש הממשלה הגרוע בתולדות המדינה.
למרות זמנו הקצוב, ברק ידע תקופה סוערת ורבת אירועים: הוא הסיג את צה"ל מלבנון, הקים את ועדת טל לגיוס בני הישיבות, השתתף בוועידות שפרדסטאון וקמפ דייויד, התמודד עם חטיפות החיילים בהר דב ואלחנן טננבאום בדובאי, והוביל את המדינה בתקופת מהומות אוקטובר והאינתיפאדה השנייה. אבל סדרת הכישלונות פוררה את ממשלתו, וב-6 בפברואר 2000 הוא הובס על ידי אריאל שרון בבחירות. מאז ועד היום לא חזרה מפלגת השמאל לראשות הממשלה.

"התחייבות: מרס 2018 " (ישראל כץ בתדרוך עיתונאים, אוגוסט 2016)
זה אחד הפרויקטים ההנדסיים הגדולים והשאפתניים שנעשו בישראל. הוא כולל את הגשר הארוך ביותר (1.25 ק"מ) והגבוה ביותר (כ-90 מ' מעל הקרקע) בישראל, את המנהרה הארוכה ביותר (11.6 ק"מ) ואת תחנת הרכבת העמוקה ביותר (כ-80 מ' – אחת העמוקות בעולם). עלות הפרויקט המשוערת: 7 מיליארד שקלים. אבל כגודל הציפיות – אורך ההמתנה.
בתחילה דובר על מרץ 2018 (התאריך שעדיין מופיע, למרבה האבסורד, באתר רכבת ישראל). למרות דיווחים סותרים שהגיעו מהרכבת, בינואר 2018 עדיין עמד שר התחבורה ישראל כץ על אותו תאריך יעד (אבל שינה את התכנית כך שהקו יפעל באופן חלקי וייעצר בתחנת ההגנה בתל אביב). חודש מאוחר יותר הודיעה הרכבת על דחייה צפויה של חצי שנה. כשהגיע מרץ ראה גם כץ שהרכבת מאחרת והכריז על תאריך חדש – סוכות. "במקום להיאבק במחיר פופולריות רגעית, אל מול בטיחות, החלטתי לעכב את הפתיחה", הסביר השר.
באוגוסט התברר שהרכבת כנראה תחל באמת לפעול ב-23 בספטמבר – אבל לתל אביב היא לא תגיע. היא תיעצר בנתב"ג. "הנוסעים יצטרכו לבצע החלפה בנתב"ג לרכבת רגילה", הסביר כץ בראיון לחברת החדשות, "כי יצטרכו להשלים בחודשים הקרובים עבודות במסילות איילון, לחשמל אותם". מתי יגיע החשמל? אולי בדצמבר 2018. אולי גם אז לא.

"לא הייתה כל אזהרה, רק חומה אדירה של מים. לרוב הבניינים הייתה רק קומה אחת, ולאנשים רבים לא היה להיכן להימלט. כששמעתי את הרעש המחריד וראיתי את חומת המים מגיעה, רצתי לקומה העליונה של הבניין. הייתי באחד הבניינים הגבוהים והחזקים שנותרו עומדים. באותו זמן איש לא ידע אם המים ירדו או יעלו עוד יותר" (ג'ין שילונג)
העשורים האחרונים הביאו עמם כמה מאסונות הטבע הקשים שידעה האנושות – הצונאמי ב-2004, הסופה בהאיטי ב-2010, רעידות האדמה בקשמיר ב-2005 ובסצ'ואן ב-2008 – אבל אף אחד מהם לא מתקרב בממדיו לאסון השיטפונות שפקד את סין ב-1931.
לאחר שלוש שנים של בצורת קשה, השלגים שנמסו אל נהר היאנצה החלו להבריח אנשים מבתיהם כבר בתחילת 1931. בנהר נמדד גובה שיא מאז שהחל הרישום באמצע המאה הקודמת, ובאוגוסט – אחרי תשע סופות ציקלון שפגעו באזור – הגיעו המים לגובה של 16 מטר מעל הממוצע. שטח עצום בגודל אנגליה ועוד מחצית סקוטלנד הוצף. לפחות 150 אלף בני אדם טבעו בשיטפונות, ומאות אלפים מתו בשנה שלאחר מכן כתוצאה מרעב וממחלות. היסטוריונים סיניים חישבו שמעל 400 אלף בני אדם נהרגו; מקורות ממשלתיים טוענים שמדובר בשני מיליון; והיסטוריונים מערביים מעריכים שהמספר מגיע עד 4 מיליון הרוגים. מספר הנפגעים המשוער נע בין 25 ל-53 מיליון.
מחצית מהאסונות הקטלניים בהיסטוריה אירעו בשטחה האדיר של סין. אסון היאנגצה היה כנראה הקשה שבהם.

"בינתיים הם יכולים לקחת אספירין, תה, משקה לימון, וויסקי או ברנדי, לפי הטעם" (איש מערכת הבריאות בהונג קונג בתשובה לשאלה מה על חולי השפעת לעשות נוכח העומס במרפאות, יולי 1968)
ב-1958 התגברה אסיה על נגיף השפעת האסייתית, שקטלה כ-2 מיליון בני אדם ברחבי העולם. עשר שנים מאוחר יותר התברר שהלקחים בכל הנוגע להכנה ולהתמודדות עם המגפה לא נלמדו כראוי.
החולה הראשון התגלה ביולי 1968 בהונג קונג. עד סוף החודש נמצאו חולים גם בווייטנאם ובסינגפור. בספטמבר הנגיף כבר אותר בהודו, בפיליפינים, באוסטרליה ובאירופה. חיילים אמריקאים שחזרו מווייטנאם הביאו אותו לקליפורניה. ב-1969 הוא אותר גם ביפן, אפריקה ודרום אמריקה.
לשפעת הונג קונג היה שיעור תמותה נמוך יחסית (חמישה אחוזים), אך היא הייתה מידבקת מאוד ובסופו של דבר נטלה את חייהם של כמיליון בני אדם. בארה"ב מתו כ-33,800 בני אדם, בהן ויולט ודייזי הילטון – תאומות סיאמיות שהתפרסמו ככוכבות וודוויל בשנות ה-30. בהונג קונג לבדה קטלה השפעת כחצי מיליון איש – ומחקה בכך כ-15 אחוזים מאוכלוסיית המדינה.

"זה האסון הגדול ביותר באפריקה במאה זו, והעולם מוצא בהתמדה סיבות להתעלם ממנו" (דייויד ג'ונסון, מנהל פעולות ועדת ההצלה הבינלאומית במזרח קונגו, 2003)
במאי 1997 הסתיימה מלחמת קונגו הראשונה, עם השתלטות כוחות האופוזיציה בפיקודו של לורן קבילה על קינשאסה והימלטותו של הרודן מובוטו למרוקו. אבל קבילה לא היה טוב מקודמו; בזמן שהמצב הפנימי במדינה הוסיף להידרדר, המתח האתני החריף ושירותי הבריאות קרסו, קבילה הסתכסך עם רואנדה ואוגנדה (שחברו למיליציות מורדים), גייס תמיכה ממדינות אחרות, וקבר את קונגו שוב בתוך מלחמת כל בכל – מלחמה שהייתה לאסון הגדול בתולדות היבשת ולמלחמה הרצחנית ביותר מאז מלחמת העולם השנייה.
מאוגוסט 1998 ועד יולי 2003 נהרגו בקונגו בין 2.7 ל-5.4 מיליון בני אדם (ביניהם קבילה, שנרצח על ידי שומר ראשו). על פי הערכות ועדת ההצלה הבינלאומית, רק כעשרה אחוזים מתוכם נהרגו במלחמה; הרוב מתו מרעב וממחלות. וזה עוד לפני שמזכירים את מעשי הזוועה, הטבח, הביזה והאונס.
15 שנים אחרי מה שמכונה "המלחמה הגדולה של אפריקה", קונגו עדיין מפולגת. הבחירות שהיו אמורות להתקיים ב-2016 נדחו בניסיון למנוע עוד גילויים של אלימות במדינה, אבל ההפגנות נגד הנשיא המכהן ג'וזף קבילה – בנו של לורן קבילה – עדיין ממשיכות וגובות חיים. באוגוסט האחרון הודיע קבילה שיפרוש מתפקידו בסוף השנה. אולי זה יעניק לקונגו קצת שקט.

"במשך עשורים, בכל פעם שהנושא של רצח עם עלה, הפזמון החוזר היה 'לעולם לא עוד'. אולם עכשיו, ממשלת סודן מעורבת ברצח עם. כאלף בני אדם נהרגים מדי שבוע, נשים נאנסות באופן קבוע, 700 אלף אנשים איבדו את בתיהם וצבא סודן מפציץ אפילו את השורדים. והעולם שותק" (ניקולאס כריסטוף, "ניו יורק טיימס", מרץ 2004)
ב-21 ביולי 2001 החליטה קבוצה מבני שבטי הפור והזאח'ווה – בני חבל דארפור שבמערב סודן – להילחם בממשלה הסודנית. ב-25 בפברואר 2002 תועדה המתקפה הראשונה על בסיס צבאי. ביוני הותקפה תחנת משטרה. אולם נהוג לציין את תחילת המלחמה בפברואר 2003, אז תקפו מורדים את היישוב גולו תחת השם "החזית לשחרור דארפור". במרץ הם כבשו את העיר טינה, באפריל כבשו מוצב צבאי במבצע מורכב.
זו הייתה נקודת מפנה; ממשלת סודאן הבינה כי עליה להתייחס למורדים ברצינות. במקום לתת לצבא (שהיה עסוק במקביל במלחמת האזרחים בדרום המדינה) להמשיך לנחול כישלונות, הוחלט לשסות במורדים את הג'נג'וויד – שבטים ערבים חמושים אשר ביחד עם הפצצות הצבא שרפו מאות כפרים בדארפור, אנסו את הנשים וטבחו בתושבים שאינם ערבים.
מאז ועד היום נהרגו בדארפור בין 180 ל-460 אלף בני אדם וכשלושה מיליון נעקרו מבתיהם. כ-3,000 מהם נמלטו לישראל – וכ-800 מהם זכו עד כה (או צפויים לזכות בקרוב) להכרה.

"לא ננוח ולא נשקוט עד שנשיב את הבנים הביתה" (בנימין נתניהו)
ב-20 ביולי 2014 נכנסו כוחות צה"ל לשכונת שג'אעיה שבעזה במהלך מבצע "צוק איתן". זמן קצר לאחר מכן נפגע נגמ"ש של גולני מטיל נ"ט ושישה חיילים נהרגו במקום. חייל נוסף – אורון שאול – הוכרז כנעדר, ובהמשך כחלל צה"ל שמקום קבורתו לא נודע. ב-1 באוגוסט, במהלך הפסקת אש, נתקל כוח של גבעתי במחבלים שיצאו ממנהרה, הרגו שלושה חיילים ולקחו איתם בחזרה למנהרה את גופתו של אחד מהם – הדר גולדין. גם גולדין הוכרז מאוחר יותר כחלל.
זה יותר מארבע שנים שחמאס מחזיק בגופותיהם של שאול וגולדין כקלפי מיקוח מול ישראל. נתניהו ביטא לא פעם את מחויבותו להשבת הגופות – הראשונה שבהן, ככל הנראה, בישיבת ממשלה שקדמה לחתימת הסכם הפיוס השנוי עם טורקיה (בעקבות פרשת המרמרה). נתניהו, שהותקף בין השאר על כך שההסכם מציין העברת סיוע הומניטרי לעזה אך לא כולל התייחסות לחיילים הנעדרים, אמר ש"יש הרבה מיס-אינפורמציה ביחס להסכם. אנחנו ממשיכים כל העת במאמצים גלויים ומאמצים נסתרים". משפחות שאול וגולדין, ביחד עם בני משפחתו של הנעדר אברה מנגיסטו, הודיעו כי יאבקו בהסכם. הם עדיין נאבקים.

"אני ועוד שני אנשים הגענו אל הבית, וראינו את דמוש מחזיק את הנמר בידיים" (יוסי סיני, פקח רשות הטבע והגנים, 2007)
רק לפני ארבעה עשורים מעמדו של הנמר בישראל עוד נחשב יציב. הנמר האחרון בגליל אמנם נהרג בידי רועה בדואי ב-1965, אבל בדרום נתגלתה במקביל אוכלוסיית נמרים נוספת. בתחילת המחקר על אודותיהם, ב-1980, זוהו תשעה נמרים במדבר יהודה. אולם בשנים שלאחר מכן נשבו שתי נמרות בעקבות תלונות על כך שתקפו חיות בית, ושלוש נמרות נוספות נהרגו (בירי, בדריסה ובהרעלה). מותן של חמש נקבות היה, ככל הנראה, מכת מוות לנמרים כולם.
בינואר 2007 תיעד איש החברה להגנת הטבע עמיר בלבן את הנמר חריתון הזקן – אימת חתולי עין גדי – בפעם האחרונה. ארבעה חודשים מאוחר יותר נצפה, ככל הידוע, הנמר האחרון בטבע הישראלי. למעשה, הוא לא היה ממש בטבע; הוא היה ביישוב. ארתור דמוש, תושב מדרשת בן גוריון שליד שדה בוקר, התעורר בשלוש לפנות בוקר כשנמר שעט לתוך חדר השינה שלו, חתול הבית המשפחתי במלתעותיו. דמוש השתלט על הנמר בזמן שאשתו קראה לאנשי רשות שמורות הטבע, שכלאו אותו והעבירו אותו לבדיקות. הנמר, משיח, סבל מדלקת פרקים והועבר לחי-בר ביטבתה. ב-2009, במהלך טיפול רפואי, הוא מת.
אנשים עדיין טוענים מדי פעם שצפו בנמרים – בשומרון, בבקעת הירדן, ברמת הגולן ובלבנון – אך לא נעשה כל מחקר על הנמרים בישראל מאז 2003. "אנחנו לא עורכים מחקר מטעמנו", הסביר ד"ר יהושע שקדי ל"הארץ" ב-2016, "הגענו למסקנה שהדרך הכי טובה לשמור עליהם היא פשוט להתרחק ולא להפריע.

"זה כמו לראות שעון ולתהות איך הוא באמת עובד. בקיצור, מה שפיתחנו היא דרך שמאפשרת למחשב לקחת את מבנה החלבון ואז להבין איך בדיוק הוא עושה את מה שהוא עושה" (פרופ' אריה ורשל מסביר לעיתונאית שבדית את הפיתוח שבעקבותיו זכה בפרס נובל)
ביוני 2013, בטקס האזכרה השנתי לבנימין זאב הרצל, הצהיר בנימין נתניהו בגאווה ש"למדינת ישראל יש יותר פרסי נובל מכל מדינה אחרת ביחס לאוכלוסייה". זה לא נכון; מדינת ישראל, על תריסר זוכיה, ניצבת במקום ה-12 בטבלה – יותר ממעצמות כמו ארה"ב, גרמניה וצרפת, אבל פחות מאנגליה, אוסטריה ורוב מדינות סקנדינביה, וגם ממדינות קטנטנות כמו לוקסמבורג ואיי פארו.
ארבעה חודשים לאחר הטעות של נתניהו, הפרופסורים אריה ורשל ומייקל לויט שיפרו מעט את מצבנו. שניהם זכו (ביחד עם מרטין קרפלוס היהודי-אמריקאי) בפרס נובל לכימיה על הכנת מודלים ממוחשבים להבנת מערכות כימיות מורכבות. הם הצטרפו לארבעה זוכים ישראלים קודמים בפרס לכימיה (אברהם הרשקו ואהרון צ'חנובר ב-2004, עדה יונת ב-2009 ודן שכטמן ב-2011).
נתניהו, אגב, דיבר באותו אירוע על הג'ניוס היהודי, ולפחות בעניין הזה ובהקשר הנובלי הוא צודק; שיעור הזכיות של יהודים בפרס הוא בערך פי מאה מהממוצע. אלא שרובם, מה לעשות, לא מישראל; הם מארה"ב.

"אני לא יודע מי היה בחבר השופטים, אבל אני משער שיש ביניהם יהודים. זה לא שאני מצטנע, כתיבת הספר הייתה מאמץ עצום ונמשכה שנים ארוכות, אבל התחושה העמוקה שלי היא שהנושא בהחלט משחק תפקיד ואני מרגיש עם זה נוח מאד כל עוד זה מעורר דיון" (פרופ' שאול פרידלנדר בראיון ל-ynet על זכייתו בפוליצר, 2008)
בעוד ש-12 ישראלים זכו בפרס נובל – רק שלושה זכו בפוליצר. הראשונה לעשות זאת הייתה המלחינה שולמית רן בעבור יצירה מ-1991; הצלם עודד בלילטי זכה ב-2007 על צילום מפינוי המאחז עמונה; ושנה לאחר מכן עשה זאת פרופ' שאול פרידלנדר – חתן פרס ישראל ומבכירי חוקרי השואה בעולם, עבור הספר "שנות ההשמדה: גרמניה הנאצית והיהודים, 1939-1945" (ראה אור בישראל בהוצאת עם עובד ויד ושם). "זה נפל לי על הראש", סיפר פרידלנדר ל-ynet, "בכלל לא ידעתי שמחלקים את הפרס באפריל".

"אנשים לא רואים בי מורדת. הם רואים בי חלוצה. יש לי אסכולה שלמה של כנרים אחריי – זה כל כך קול!" (מירי בן ארי בראיון ל"רולינג סטונס", 2005)
מבין חמשת הישראלים שזכו בגראמי – הפרס החשוב בעולם המוזיקה – ארבעה הם כנרים. אבל בעוד ששלושה מהם (פנחס צוקרמן, גיל שחם ויצחק פרלמן עטור הפסלונים) זכו בפרסים על יצירות קלאסיות, אחת מהם בכלל זכתה בזכות שיר היפ הופ.
מירי בן ארי נולדה ברמת גן ולמדה מוזיקה קלאסית בהמלצתו של אייזיק שטרן, אבל אחרי הצבא החליטה לעשות את המעבר לג'אז ובהמשך להיפ הופ. וויקליף ז'אן טבע את הכינוי שדבק בה – כנרת ההיפ הופ – וקניה ווסט הביא לה את הגראמי עם הזכייה ב-2005 בפרס עבור שיר ההיפ הופ הטוב ביותר ("Jesus Walks").
בשנה שעברה זכו הבמאים הישראלים וניה הימן וגל מוג'ה למועמדות עבור קליפ שביימו לקולדפליי – והפסידו לביונסה. השנה הפיק נתן שוטנפלס הישראלי (שהיה מועמד עם הימן ומוג'ה) את אחד הקליפים הכי מדוברים של השנה, "אייפשיט" – עבור ביונסה. אולי תהיה זכייה בגראמי ונוכל לאפס את השעון?

"כל הילדות אבי רדף אחרי ואחרי אחי ואחותי עם מצלמת ה-8 מ"מ שלו. הוא ביקש שנתארגן בפוזות ובמצבים שונים לפי הוראות הבימוי שלו. בשנת 1963 אבי החליט שהוא רכש די ניסיון קולנועי בצילומי המשפחה ושאדם אינטליגנטי יכול לעשות כל דבר בהצלחה כולל סרט באורך מלא. ככה נוצר 'סאלח שבתי'" (אפרים קישון בראיון ל"מעריב", 2014)
למרות התחושה בעשור האחרון שהקולנוע הישראלי הולך וקונה לעצמו מעמד באוסקר – עם ארבע מועמדויות לפרס הסרט הזר הטוב ביותר בין 2007 ל-2011 – צריך לזכור שאת הפרס הגדול עדיין לא הבאנו הביתה, וזאת חרף העובדה שאנחנו במשחק כבר יותר מחמישים שנה.
הפתיחה דווקא הייתה מבטיחה: ב-1964 שלחה ישראל לתחרותאת "סאלח שבתי", שזכה למועמדות (ואף זכה בשני פרסי גלובוס הזהב) – אבל הפסיד את האוסקר לסרט האיטלקי "אתמול, היום ומחר". מאז הצטרפו לרשימה תשעה סרטים נוספים שזכו למועמדות, אבל אף אחד מהם לא שבר עדיין את המחסום.
הזוכה הישראלי האחרון בפרס, אגב, היה ניב אדירי – מעצב הפסקול של הסרט "כוח המשיכה" שזכה באוסקר ב-2014.

"גם אני שמעתי את השמועות שנתנו לי לזכות בגלל האונס. נראה לך שייתנו לי לזכות ב'מיס עולם' כפרס ניחומים? הדבר האחרון שהם רצו זה להתעסק עם האונס שלי. זה נודע להם רק אחרי שזכיתי, הם לא האמינו שזה קורה להם" (לינור אברג'יל בראיון ל"Xnet", 2014)
האם יש עוד מקום לתחרויות יופי ב-2018? לא בטוח. אבל כשלינור אברג'יל נדרשה לביקורת על התחרויות ב-1999, היא אמרה: "לכל אלה שמתייחסים לתחרויות יופי כאל שוק בשר, אנחנו רוצות שתדעו שאנחנו יכולות לעשות עם הגוף שלנו מה שאנחנו רוצות. רק אנחנו - ולא אף אחד אחר".
ישראל שולחת נציגות לתחרויות היופי הבינלאומיות מאז שנות ה-50: מלכת היופי למיס עולם, וסגניתה – נערת ישראל – למיס יוניברס. פעמיים הנציגות חזרו עם הכתר. ב-1976 הייתה רינה מור למיס יוניברס הישראלית הראשונה והיחידה; ב-1998 עשתה זאת לינור אברג'יל במיס וורלד. אבל הזכייה הזו הייתה מוכתמת בטראומה איומה; חודשיים לפני התחרות אברג'יל נאנסה על ידי סוכן הנסיעות שלמה נור (שהורשע ונידון ל-16 שנות מאסר). הסיפור התפרסם בעיתונות ימים אחדים לפני הטקס, וכל הדמעות התערבבו על הבמה.
עשר שנים מאוחר יותר, אברג'יל הפכה את סיפורה לסרט תיעודי – "מיס עולם האמיצה". "רציתי לעזור לניצולות אחרות לדבר ולהילחם אבל הייתי צריכה זמן להחלים", היא אומרת בסרט, "עברו כבר עשר שנים, ואני מרגישה שאני מוכנה".

"הם הגיעו לפתח המקדש. בית המקדש הוקם מחדש כי הגיע הזמן לכך. הוא נבנה כבימים עברו, מאבני גזית שנחצבו במחצבות המקומיות והתקשו באוויר הצח. שוב עמדו העמודים, היצוקים נחושת, לפני קודש-הקודשים של ישראל. בחצר הקדמית עמדו מזבח אדיר עשוי נחושת וכיור המים הרחב המכונה 'ים הנחושת', כמו בימים הרחוקים ההם, כששלמה המלך משל בארץ" (בנימין זאב הרצל, "אלטנוילנד")
בימים שבהם הקמתו של בית המקדש השלישי נתפסת כחזון סהרורי של תנועות משיחיות ואנשי ימין קיצוני, מעניין להיזכר שאחד הראשונים להעלות את רעיון הקמתו של הבית היה אדם חילוני, משכיל – ובעל חזון עם דיפלומה. חוזה המדינה חזה בה גם בית מקדש. בעוד שבספרו "מדינת היהודים" (1896) הציע הרצל הפרדה בין דת ומדינה, הרי שברומן "אלטנוילד" (1902) – המתאר את ארץ ישראל ב-1920 – הוא מתאר את המקדש שבהר הזיתים, מקום תפילה מרכזי, המקום שבו "יכלו לבנות בית לאל כביר לא נראה".
מדינת היהודים שחזה הרצל עומדת. בית המקדש? זה קצת יותר מסובך.